בס"ד
מוצא במקורות
שורשיו של בית הכנסת העתיק מוצא נטועים בשחר ראשיתה של התרבות האנושית. בית הכנסת ממוקם במרכזו של מתחם רחב ידיים, שנתגלה כשרידיו של כפר ניאוליטי בן אלפי שנים בקירוב. זוהי ראשיתה של החקלאות האנושית ותקופת המעבר לחברה ציויליזציונית שיתופית, בישוב של קבע.כמו כן קיימים במתחם שרידים רבים מתקופת התנחלות בני ישראל בארץ ישראל עד לתקופת בית ראשון. בתקופה זו היו במקום מבני חוות ענקיים, ונראה שמוצא שמשה גם כאסם התבואה של ירושלים באותם הימים.
במקורות נזכרת מוצא לראשונה כעיר בנחלת שבט בנימין, "והמצפה והכפירה והמצא" (יהושע יח’ כו’). כן מוזכרת מוצא בספר דברי הימים. במשנה ה’ מסכת סוכה פרק ד’ מסופר "מצוות ערבה כיצד! מקום היה למטה מירושלים ונקרא מוצא. יורדין לשם ומלקטין משם מורביות של ערבה ובאין וזוקפין אותן בצדי המזבח... " התלמודים הבבלי והירושלמי, ורש"י שם דנים בפשר השם - מוצא-קולוניה ונותנים טעמים לשמות: שהתושבים במקום מוצאים (פטורים) ממס המלך. השם מוצא נמצא טבוע בידית של כד חרס מהמאה ה-8 לפני הספירה, שנמצאה בחפירות מצפה שבצפון ירושלים.
בתקופת הכיבוש הרומי היתה ארץ ישראל פרובינציה רומית. הישובים מוצא וקיסריה קבלו זכויות של קולוניות. לתושבי המקום, בעלי אזרחות רומית היתה הסמכות לנהל את עינייני המקום. על פי יוסף בן מתיתיהו, יישב טיטוס במוצא-קולוניה - אמאוס - את ותיקי הלגיון העשירי הרומי - הוטרנים, כ-800 נפשות, עם נשיהם וילדיהם. תושבי חיילי הלגיון פיקחו על חורבות ירושלים והסביבה, ומוצא הפכה בעצם למרכז השילטון המקומי. עם הזמן קוצר שם המקום מ"קולוניה אמאוס" (המושבה שבפלך אמאוס) ל"קולוניה" בלבד. הביזאנטים בנו במקום מנזר וכנסיה, כיוון שזיהו את המקום עם אמאוס שבאונגיליון. בתקופת הצלבנים זיהו את מוצא בטעות כעמק האלה, המקום בו ניצח דוד את גולית. המקום נחשב לקדוש, ובמקום הוקמה כנסיה גדולה. בית הכנסת שוכן במתחם המצודה הצלבנית. הערבים כינו את מתחם המצודה הצלבנית, "קצר מלך אל יהוד " - שמשמעה "מצודת מלך היהודים". שימור השם מוצא מופיע גם ב"חירבת בית מיזה", שהוא שיבוש ערבי ל"מוצא".
לאורך כל התקופה העותומנית שימשה מוצא כתחנת מנוחה קבועה בדרך לירושלים.

ראשית בית הכנסת - בעת החדשה
בשנת 1860 (תר"ך) החלו שאול יהודה בן שלמה יחזקאל יהודה, מעולי בבל, ודוד ילין, יוצא פולין, לרכוש קרקעות (כולל זכויות מים) בקולוניה - היא מוצא. זאת על מנת להתיישב במקום, לכונן בו חקלאות, ולהתפרנס מיגיע כפיהם - ולא מכספי החלוקה כפי שהיה נהוג. מוצא הפכה להיות רכישת הקרקע הראשונה של יהודים תושבי הארץ בעת החדשה, וילין הפך ליהודי הראשון המעבד את אדמתו במו ידיו - בעת החדשה.
היות והחוק העותומני אסר מכירת קרקע למי שאינו נתין עותומני, נאלצו להשתמש בתחבולות שוחד ושלמונים, והתערבות הקונסול הבריטי ג’ימס פיין. העברת הקרקע בפועל אירעה בכו’ טבת תרכ"א (1861).
ב-1862 (תרכ"ב) נבנה מבנה ארעי, ששימש את שיירות הגמלים והאתונות בדרך מיפו לירושלים.
ב-1863 (תרכ"ג) מוחכרת הקרקע לפלאחים ערביים. השייך המקומי, שייך מוסטפה אבו-גוש, הורס את המבנים ומתנכל לעסק. עד ששילמו לו דמי חסות מאז הפך למגן העסק...
שאול יהודה לא זכה לראות ברכה בעבוד הקרקע. ב -1864 (תרכ"ד) בעודו עולה לירושלים, נרטב בגשם כבד, ונפטר מדלקת ריאות, והוא בן 24 שנים.
ב 1866 (תרנ"ו) - הושג היתר רכישת קרקעות לנתינים בריטים. והושלמה העברת האדמות לילין ויהודה. הרוכשים הם יהושע ילין, בנו של דוד ילין, ובנימין יחזקאל יהודה, אחיו של שאול יהודה, יורש מקומו.
באותה שנה, חוכר של ילין חורש את האדמה, והמחרשה נתקלת בטבעת ברזל, הקבועה (רתוקה) לאבן שמכסה אחת מארובות מבנה עתיק. הם מנקים את המבנה, ולהפתעתם מגלים מבנה רומי ביזנטי מקומר, שמור ברובו. במקום נתגלתה גם באר עתיקה עמוקה מאוד, באר השופעת מים חיים עד עצם היום הזה.
בשנת 1869 (תרכ"ט), השנה בה סללו התורכים דרך כבושה לנסיעת עגלות ומרכבות מיפו לירושלים’ מכיר ילין בפוטנציאל המסחרי של המקום, על אם הדרך הראשית ממש.
ילין מתחיל לבנות את הקומה העליונה והמרפסת, על מנת להקים במקום חאן ובית קפה מפוארים ומודרניים. הקומה התחתונה, היא המבנה העתיק, שמשה לאורווה ומקום לינה לסוחרי עופות. הבניה נשלמת בשנת תרל"א 1871. שנת סיום הבניה הונצחה בחקיקת האבן שבמרכז בכתובת תרל"אלף. וזאת יש לדעת: באותה תקופה, טרם סלילת הדרך, היה משך הרכיבה מירושלים למוצא בין שעה לשעתיים. החאן נבנה במוצא, שהיתה בעמק, בין שתי עליות: עליה לירושלים מחד, ולקסטל מאידך. הרוכבים וסוסיהם נחו במוצא לפני העליה הקרובה.
יש לזכור שבאותם ימים שערי ירושלים נסגרו עם רדת החשכה, ומוצא שימשה תחנת לינה לאלו ששיערו כי לא יגיעו לירושלים במועד. בנסיעה רגילה ליפו, היו יוצאים מירושלים אחר הצהריים, נוסעים כשעה למוצא, נחים כשעתיים, ויוצאים שוב לרמלה, ואת רוב הדרך עושים בלילה הקריר.
את החאן השכיר ילין לנוצרי, ששכר את המבנה ל -4 שנים.
1881-1880- (תר"מ) מתוך מחשבה לנצל את חומר הגלם הטבעי המשובח שמצוי במקום, (חומר שלימים יקרא "חוור מוצא"), ואת מי המעינות השופעים, ייסדו יהושע ילין ויחיאל מיכל פינס - בא כח הקרן "מזכרת משה מונטיפיורי" בית חרושת לרעפים. היה זה מפעל התעשיה הראשון מחוץ לחומות, תחילת התעשייה היהודית בעת החדשה. המלאכה לא צלחה, הרעפים נסדקו, ולאחר שנתיים נסגר המפעל בהפסדים.
1884 (תרמ"ד) מישכון הקרקעות לבנקאי הירושלמי חיים ואלירו.
1890 (תר"ן) - יהושע ילין מוכר את המבנה לחברת בני ברית, ובונה לעצמו בית מגורים בחצר ליד.
1894-1892 (תרנ"ב - תרנ"ד) בני ברית, פינס, ויעבץ, רוכשים חלקות ומקימים מושבה. במקום מתישבות 4 משפחות. משפחת ישראל כץ גרה במבנה החאן.
1895 (תרנ"ה) - נחנך בית הפועלים בידי בני ברית. בני ברית רוכשת את חלקו של כץ.
1905 (תרס"ה) - קבוצת 150 תיירים ממזרח אירופה, רובם מהונגריה, תורמת 3000 קרונות זהב (פרנקים) לצורך כינון בית כנסת ובית ספר במושבה.
יש לדעת, כי חקלאי מוצא הראשונים, בהיותם אדוקים. למרות הבצורות והרעב הקפידו לשמור את מצוות השמיטה, ולא עיבדו בשנת השמיטה את האדמה, למרות שהגיעו עקב כך עד פת לחם.
1917 (תרע"ז) - משפחת כהן עוברת לגור בקומה העליונה, וחולקת את המבנה יחד עם המורה משה דוד גאון. בחדר השלישי ניהלו בית ספר ובית כנסת. לאחר 1948 (תש"ח), שני קדרים ישראליים מקימים במקום בית חרושת לייצור כדי חרס, ואף בונים בריכת אגירה למים, סמוך לבאר.
ב -1961 (תשכ"א), בעקבות יוזמה של ר’ יהודא הלוי רוזיני ואלי מזרחי, הוחלט לחזור ולקיים את התפילה במיניין במבנה בית הכנסת ובית הספר (עד אז התקיימה התפילה בבית שטיינברג).
הוחל בשיפוץ המבנה, על מנת להכשירו כבית כנסת. השיפוץ בוצע בשלבים:
בשלב הראשון הוכנסו דלתות וחלונות, ואילו בתחילת שנות ה-70 הוחלפה הרצפה ונעשה שיפוץ אינטנסיבי יותר. עם הזמן נרכש ריהוט מודרני. ספרי התורה נתרמו ברובם ממשפחות המקום - שטיינברג, טיטלר/ברוזה, רוז’ני, וקהילה באנגליה.
ב -1983 (תשמ"ג) עבר האולם הביזנטי שיפוץ יסודי, והמקום הוכשר כאולם שמחות. בין היתר חוזק המבנה בקשתות בטון, להצילו מהתמוטטות.
בית הכנסת משמש כמרכז רוחני לתושבי הסביבה, ואף מישובים מרוחקים מגיעים בקביעות מתפללים, הנמשכים למקום ייחודי זה. במקום מתקיימים תפילות, שיעורים, ושמחות.
קהילת המתפללים שומרת על ציביון ייחודי ואוירה נעימה, תוך מיזוג גלויות מלא ואמיתי, והארת פנים לכל.

בית הכנסת בו נמצא השלט צולם באותו יום לחצו לתמונה גדולה יותר